Wise Women and Warfare

This Daf refers to a city knows as Eyvel.  It is an unusual name.  It is mentioned in Tanach in regard ot the rebellion of Sheva ben Bichri against the King David (II Samuel 20).

וַתִּקְרָ֛א אִשָּׁ֥ה חֲכָמָ֖ה מִן־הָעִ֑יר שִׁמְע֤וּ שִׁמְעוּ֙ אִמְרוּ־נָ֣א אֶל־יוֹאָ֔ב קְרַ֣ב עַד־הֵ֔נָּה וַאֲדַבְּרָ֖ה אֵלֶֽיךָ׃

when a clever woman shouted from the city, “Listen! Listen! Tell Joab to come over here so I can talk to him.”

וַיִּקְרַ֣ב אֵלֶ֔יהָ וַתֹּ֧אמֶר הָאִשָּׁ֛ה הַאַתָּ֥ה יוֹאָ֖ב וַיֹּ֣אמֶר אָ֑נִי וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ שְׁמַע֙ דִּבְרֵ֣י אֲמָתֶ֔ךָ וַיֹּ֖אמֶר שֹׁמֵ֥עַ אָנֹֽכִי׃

He approached her, and the woman asked, “Are you Joab?” “Yes,” he answered; and she said to him, “Listen to what your handmaid has to say.” “I’m listening,” he replied.

וַתֹּ֖אמֶר לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֨ר יְדַבְּר֤וּ בָרִֽאשֹׁנָה֙ לֵאמֹ֔ר שָׁאֹ֧ל יְשָׁאֲל֛וּ בְּאָבֵ֖ל וְכֵ֥ן הֵתַֽמּוּ׃

And she continued, “In olden times people used to say, ‘Let them inquire of Abel,’ and that was the end of the matter.

אָנֹכִ֕י שְׁלֻמֵ֖י אֱמוּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֗שׁ לְהָמִ֨ית עִ֤יר וְאֵם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לָ֥מָּה תְבַלַּ֖ע נַחֲלַ֥ת יְהוָֽה׃ (פ)

I am one of those who seek the welfare of the faithful in Israel. But you seek to bring death upon a mother city in Israel! Why should you destroy the LORD’s possession?”

וַיַּ֥עַן יוֹאָ֖ב וַיֹּאמַ֑ר חָלִ֤ילָה חָלִ֙ילָה֙ לִ֔י אִם־אֲבַלַּ֖ע וְאִם־אַשְׁחִֽית׃

Joab replied, “Far be it, far be it from me to destroy or to ruin!

לֹא־כֵ֣ן הַדָּבָ֗ר כִּ֡י אִישׁ֩ מֵהַ֨ר אֶפְרַ֜יִם שֶׁ֧בַע בֶּן־בִּכְרִ֣י שְׁמ֗וֹ נָשָׂ֤א יָדוֹ֙ בַּמֶּ֣לֶךְ בְּדָוִ֔ד תְּנֽוּ־אֹת֣וֹ לְבַדּ֔וֹ וְאֵלְכָ֖ה מֵעַ֣ל הָעִ֑יר וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־יוֹאָ֔ב הִנֵּ֥ה רֹאשׁ֛וֹ מֻשְׁלָ֥ךְ אֵלֶ֖יךָ בְּעַ֥ד הַחוֹמָֽה׃

Not at all! But a certain man from the hill country of Ephraim, named Sheba son of Bichri, has rebelled against King David. Just hand him alone over to us, and I will withdraw from the city.” The woman assured Joab, “His head shall be thrown over the wall to you.”

וַתָּבוֹא֩ הָאִשָּׁ֨ה אֶל־כָּל־הָעָ֜ם בְּחָכְמָתָ֗הּ וַֽיִּכְרְת֞וּ אֶת־רֹ֨אשׁ שֶׁ֤בַע בֶּן־בִּכְרִי֙ וַיַּשְׁלִ֣כוּ אֶל־יוֹאָ֔ב וַיִּתְקַע֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיָּפֻ֥צוּ מֵֽעַל־הָעִ֖יר אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֑יו וְיוֹאָ֛ב שָׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)

The woman came to all the people with her clever plan; and they cut off the head of Sheba son of Bichri and threw it down to Joab. He then sounded the horn; all the men dispersed to their homes, and Joab returned to the king in Jerusalem.

Mishna Sotah 8:7

בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת חוֹבָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ:

To what this apply? To a voluntary war, but in a war commanded [by the Torah] all go out, even a bridegroom from his chamber and a bride from her canopy. Rabbi Judah says: to what does this apply? To a war commanded [commanded by the Torah], but in an obligatory war all go out, even a bridegroom from his chamber and a bride from her canopy.

Various commentaries quoted below puzzle how a woman practically would be expected to conduct warfare, though this is the clear statement of the Mishna. These commentaries suggest that they would offer Supportive Services, a sherut Leumi, if you will.  One commentary even references  the woman in the story above, as an example of how a woman does not have to be in the heart of battle and still contribute significantly with her wisdom, diplomacy and strategy. The Gan Naul  offers a fascinating interpretation, based on a Midrash and a Tosefta (Terumos Chapter 7).  there is a rule that if a city is ganged up on by hostile Invaders who are demanding that they hand over one person as a “tribute” or sacrifice, They are not allowed to do so because “no one person's blood is more red than the other.”  However, if they name a specific person and he is singled out, that is different story and they are allowed to hand him over. Therefore, this woman was truly wise in that she knew the Halakha (ome say she was Serach Bas Asher)  better than the Elders of the city did. The Elders of the city did not want turn over Sheva Ben Bichri  because they thought they were not allowed to, however she corrected their opinion.

Rashash Ibid

במשנה בד"א כו' אפילו כו' וכלה מחופתה. משמע דגם נשים יוצאות למלחמה וחדוש הוא. ואולי אינן יוצאות אלא לבשל ולאפות וכדומה לצורך הגברים אנשי המלחמה

Tiferes Yisrael ibid

כלה מחופתה

אשה לאו בת מלחמה. רק לספק מזון ולתקן הדרכים אף היא יוצאת. מיהו לכבוש א"י וללחום בעמלק לכ"ע מלחמת חובה היא. ולהרחיב גבול א"י לכ"ע רשות. כי פליגי במלחמה שנגד אויב שיראים מהם שיצורו להם בעתיד, ת"ק קרי לה רשות, ור"י קרי לה מצוה:

Hon Ashir Ibid

וכלה מחופתה. מכאן נראה שאף על האשה מוטל חייוב זה, ואין ספק שאין זה אלא לעשות כמו שעשה האשה לאבימלך (שופטים ט, נג), או כשרח בת אשר לשבע בן בכרי (שמואל ב' כ, טז-כב ועי' ברד"ק. וקה"ר פ"ט יח פיס' ב), או כיהודית לאולי"פרנו בימי חשמונאים, אבל לא שתתחייב לצאת לעמוד בקשרי המלחמה בכלי זין כמו האנשים...

גן נעול, בית שני ו׳:י׳:ב׳

(שמואל ב כ, כב) ותבא האשה אל כל העם בְּחָכְמָתָה. פירוש "חכמתה", כפי חֻקוֹת החכמה שהיו נודעים לה. וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו למעלה (חדר ב' חלון ז') בפירוש פסוק (שמואל ב כ, טז) "ותקרא אשה חכמה מן העיר", שהיתה אשה נוהגת בחכמה וביראת ה', ושאמרו קדמונינו ז"ל (בראשית רבה, צד, ט) שהיתה סרח בת אשר. גם כל דבריה אל יואב היו שקולים כפי חֻקֵי החכמה והתורה. ולכן כאשר השיב יואב (כ, כ-כא) "חלילה חלילה לי אם אבלע ואם אשחית. לא כן הדבר כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד. תנו אותו לבדו ואלכה מעל העיר". מיד הבינה האשה כי דבריו כדין הם. שכפי חֻקֵי התורה ראוי להמית את שבע בן בכרי להציל ע"י כך כל העיר ויושביה. ולכן נאמר (כ, כא) "ותאמר האשה אל יואב הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה". וכן עשתה האשה. ועל זה סמך ואמר (כ, כב) "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה ויכרתו את ראש שבע בן בכרי" וגו'. פירושו לפי דעתי, האשה הזאת היתה שופטת באבל, כמו דבורה שהיתה נביאה ושפטה את ישראל, ולכן כל חכמי העיר שמעו לדבריה. ואלו החכמים נסתפק עליהם אם מותר להרוג את שבע בן בכרי להציל ע" כן שאר יושבי העיר אם לא. והאשה בחכמתה הנפלאה דנה וְלִמְדָה שמותר לעשות כן, ושמעו לדבריה וכרתו את ראשו. ולפי שהכתוב מעיד שהיתה האשה הזאת חכמה ושדבריה היו בחכמה, למדו קדמונינו ז"ל ממעשה זה שכך הוא דין התורה, וכדתניא בתוספתא (תרומות, פרק ז), והביאו רש"י ורד"ק ז"ל בפירושם: "סיעה של בני אדם שאמרו להם רוצחים 'תנו לנו אחד ונהרוג אותו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם'. יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי, יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ. כמו שעשו בני יהודה בשמשון. אבל הוא והם מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. כגון שהוא אומר 'ותבא האשה אל כל העם בחכמתה'. אמרה להם 'הואיל והוא נהרג והן נהרגין תנוהו להם ואל תֵּהָרְגוּ כולכם'. ר' שמעון אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי". [ע"כ] ופירושו נראה לי דר' יהודה לפרושי מלתא דת"ק קאתי. וכדאמרינן בפ' זה בורר (סנהדרין כה, א) "כל מקום ששנה ר' יהודה 'במה דברים אמורים', לפרש הוא בא". [ע"כ] והכי קאמר. האי דקתני ת"ק ואם ייחדוהו להם כגון שייחדוהו לשבע בן בכרי וכו' לא תימא דייחדוהו איכא בין רישא לסיפא. ורישא אם לא ייחדוהו. וסיפא בייחדוהו. ושבע בן בכרי לדוגמא בעלמא נקט לה שהרוצחים נקבוהו בשם כמו ששאל יואב את שבע בן בכרי. אלא רישא דקתני סתמא "אל ימסרו" בין ייחדוהו בין לא ייחדוהו, ומיירי שאינן יכולים לתפשו. לפי שהוא בפנים נחבא מפני הצר, והן מבחוץ בסכנה ביד אויב. אז יהרגו כולם ואל ימסרו הנחבא ביד אויב, שאין דוחין נפש מפני נפש. וכמו שקרה לבני יהודה עם שמשון (שופטים טו, יא-יג). שהיה שמשון יכול להנצל והן היו בסכנה. ולא מסרוהו בעל כרחו אע"פי שייחדוהו פלשתים, אלא ברצונו. לפי שהיה אסור להם להנצל3להציל את עצמם ממות במיתתו. אבל הוא והן מבפנים, יש חלוק בין יחדוהו ללא יחדוהו. שאם יחדוהו כמו שייחד יואב את שבע בן בכרי שהיו הוא והן מבפנים, ואם לא מסרוהו היו נהרגין הוא והן, אז הואיל וייחדוהו מותר להן למסור אותו למען ינצלו המה. והיינו דתני סיפא 'ייחדוהו כגון שבע בן בכרי' לאורויי דוקא בכי האי גוונא שהיו הוא והן מבפנים מותר למוסרו אם יחדוהו. והדין הזה אמרה האשה. כי יושבי אָבֵל חשבו שאע"פי שיחדוהו ושהוא והן מבפנים אעפ"כ אסור למוסרו. ואמרה היא שמפי השמועה קִבְּלָה שבנדון כזה מותר למסור אותו. ועל זה נאמר "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה". ומפרש ר' יהודה דהאי "בחכמתה", כפי משפט חֻקֵי התורה. שאמרה להם הואיל והוא נהרג והן נהרגין וכו'. ומיירי אפילו אם האיש שייחדוהו נקי וצדיק. ואתי ר' שמעון ופליג אר' יהודה דודאי אם הנמסר נקי וצדיק בין שייחדוהו בין שלא יחדוהו, בין שהוא בפנים והן מבחוץ, בין שהוא והן מבפנים אסור למסור נפש מישראל. אלא יהרגו כולם הוא והן ואל ימסור נפש מישראל. והא דקתני "ואם ייחדוהו להם מותר" היינו שהמיוחד חייב מיתה. וְעַלָהּ קתני כגון שבע בן בכרי שהיה חייב מיתה לפי שמרד במלכות בית דוד. (תוספתא, תרומות, סוף פרק ז) "וכל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה". ואפילו הכי דוקא יחדוהו. הא אם לא יחדוהו אסור למסור נפש מתוך הסיעה אפילו הנמסר עובר עבירה וחייב מיתה. ואם ייחדוהו והוא חייב מיתה, מותר לעולם בין שהוא בפנים בין בחוץ בין ששתיהן בפנים. וקרא דקאמר "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה" לאו לאוריי להם דין פנים וחוץ קא מיירי. אלא להורות להם קבלתה שכל החולק על מלכות בית דוד חייב מיתה (בראשית רבה, סוף פרשה צ"ד). וכך אמרה להם, הואיל וייחדו לשבע בן בכרי, והרים יד במלך בדוד, הרי הוא חייב מיתה ומותר למוסרו. וקבלו העם דבריה ודנו אותו במשפט מות. כך נראה בעיני פרושא דהך שמעתתא. והוצרכתי לפרשו, להוכיח דבין למר ובין למר פירוש "בחכמתה" על חכמת המנהגים והתורה.

for Video Shiur click here to listen:  Psychology of the DAF Eruvin 87

Translation Courtesy of Sefaria

Translations Courtesy of Sefaria, except when, sometimes, I disagree with the translation

Do you like what you see? Please subscribe and also forward any articles you enjoy to your friends, (enemies too, why not?)